הגמר הגדול: הטפט הנבחר לשנת 2019

אז אם אתם אוהבים טפטים כמונו ולא סתם טפטים אלא טפטים מעוצבים ברמת על בוודאי תרגישו שותפים לדילמה הגדולה שלנו לגבי בחירת הטפט המוצלח ביותר לשנת 2019: אחרי שראינו עשרות טפטים וניסינו לברר לעצמנו אילו מהם הם הכי מוצלחים נותרנו לבסוף עם שני טפטים מאוד מעניינים – הראשון הוא טפט יפני בסגנון אוריינטלי והשני הוא טפט מודרני בסגנון תל אביבי הייטקיסטי והיינו רוצים לחלוק אתכם את הטיעונים בעד כל אחד מהטפטים.

ביפן ובכלל באומנות מהמזרח אוהבים מאוד ציפורים, ציפורים הן סמל ליופי, למזל ולאהבה. מדובר ביופי טבעי וטהור, במיוחד של ציפורי שיר שמהוות סמל למחוללי הרמוניה. אחד הטפטים האוהבים עלינו הוא טפט בצבע כחול עם ציור של שיח פרחוני שעליו נחות ציפורי שיר צבעוניות. הצבעים הם עדינים ולא זועקים ומקנים הרגשה של משי במרקם עשיר במיוחד. כדי למקסם את איכות הטפט נוהגים לייצר אותו באופן מסורתי אך ורק באנגליה.

הטפט השני הולך לסגנון יותר מינימליסטי על גבול השחור ולבן ומתאים לכל חדר באווירה מודרנית עם נטייה קלה להיי טק ולא במובן הלבן הקר והמשעמם אלא במובן העיצובי גיאומטרי. בשונה מהטפט הקודם שאותו ראיתי אישית אך ורק כטפט את השני ראיתי מייושם בחדר שינה עם מיטה לבנה עם בסיס בצבע עץ טבעי ולצידה שני כיסאות בצבע עץ ושולחנות קטנים למנורות הלילה הריבועיות. על הטפט היו תלויות שתי תמונות עם ציורים גיאומטריים והשטיח היה בצבעי שחור ולבן בדוגמא של פסים למעט מעוין מרכזי באמצעו.

הטפט עצמו בנוי מטורים טורים כאשר כל טור מורכב ממשולשים חסרי בסיס הפונים כלפי מטה ונכנסים אחד בתוך השני כך שכל טור נראה כסדרה של חצים היורדת כלפי מטה מה שמקנה לטפט תחושה של תנועה וכיוון. כל טור גם חתוך במרכזו על ידי קו אנכי בדומה לגבולות הטור והפסים עצמם הן בשחור מוחלש. הטפט עצמו מאוד עדין ולא דומיננטי מצד אחד אך מלא בעושר ציורי ו מספק תחושה ותוספת אמיתי לחדר ולכן הוא המועמד השני שלנו.

ציוד טקטי ואקדחים בסדרת דד ווד

רבים מאיתנו אוהבים את הסדרה דד ווד של HBO  שבאופן די נדיר הגיעה גם לנטפליקס באופן נדיר. אז אמנם דד ווד היא לא משחקי הכס אבל אין כבר משחקי הכס ואפשר להתנחם בחזרתו של דד ווד – הסרט. הסרט אפשר למעריצים לחזור אל מחנה הכרייה שאיכלס בזמנו פושעים, זונות, לקוחות, מהגרים וסתם אופרטוניסטים.

כדי ליצור תפאורה אמינה ההפקה דאגה לא רק לנשקים המתאימים לאותה תקופה אלא גם לנשקים שדאגו להכשיר את השחקנים על השימוש בכלים הללו. השחקנים התאמנו עם הנשקים בהכשרות המתאימות ובשימוש עם הציוד הנכון: חגורות טקטיות, חולצה טקטית של המערב הישן, מגפיים ועוד. כך יצא ששליפת האקדחים הנכונים מתוך הנרתיק שלהם נראתה מקצועית ונעשתה במיומנות. האתגר המרכזי כמו בסדרות רבות אחרות הוא השימוש באקדחים לא אמיתיים, אקדחים שרק יוצרים את הרעש אך לא יורים קליעים וכתוצאה מכך הרתע של האקדחים אינו אמיתי אלא עומד על כחצי מהרתע האמיתי מה שעלול ליצור נראות לא אמינה.

במערב הפרוע אלימות ואקדחים וקרבות אקדחים היו חלק בלתי נפרד מהאווירה ולכן יוצרי הסרט הבינו שעליהם לקחת בחשבון את הנושא ברצינות.  לכן קרבות האקדחים שופצו באמצעות פוסט פרודקשין כדי להשלים את הרתע החסר ואלמנטים נוספים שנמצאים בקרב יריות אמיתי ונעדרו בצילומי הסרט או הסדרה עצמם. הנשק המוביל של הסדרה ג'ואי דילון שהיה אחראי על חימושם של הגיבורים ושל הנבלים בסרט התראיין למגזין נשק מפורסם וטען שהם לא עשו שימוש מרכזי בציוד הטקטי או באקדחים בסרט למרות שהוא צולם כעשור לאחר הסדרה. מרבית האקדחים בסדרה ובסרט הם אקדחים מסורתיים ולא בולטים במיוחד. מה שהשתנה הוא החגורות והנרתיקים שהראו בצורה ברורה יותר את ההתקדמות של הדמויות. לדוגמא בול לוק השתמש באותו אקדח שבו עשה שימוש בסדרה – רמינגטון מודל 1875 אבל בסרט הוא קיבל נרתיק הרבה יותר מרשים. אך ג'יין קלימיטי לדוגמא קיבלה את אותו נרתיק בדיוק כפי שהיה לה בסדרה.

כמה מהנשקים היותר אקזוטיים שהופיעו היו ארטילריה צבאית עם טעינה בפעולה אחת וידיות אחיזה משנהב, סמית אנד ווטסון שופילד מודל 3 מצופה ניקל עם ידיות שנהב ועוד. מה לא תמצאו בסדרה? אף אדם עם ג'ינס עם רוכסן או חולצת פולו או אפילו ווסטים מהתקופה המאוחרת יותר בארה"ב.

המושך בחוטים?

הקסם המלווה אותנו כחוט השני לאורכו של הסרט הידוע "הלוחש לסוסים" הוא שהמרפא לתחלואים שלנו כבני האדם נמצא במערכות הקשרים בינינו. רוברט רטפורד חושף לנו זאת  דרך הגישה והיחס שלו לסוסים. כמו בסרט שהוקרן בסוף המאה הקודמת, כך גם היום וביתר סאת חוסר קשר טוב המלווה ביחס לא נכון למצבים שבינינו דורש מאיתנו תהליך טיפולי ממושך. המצב שמתראה בנו היום נראה כמחלה סופנית של המאה ה- 21. 

הידעתם שחכמת הקבלה זו שיטה לתקשורת נכונה בין בני אדם. אם זה כך אז מדוע האנושות לא יודעת כלום עליה? או על בני ברוך? מכיוון שחכמת הקבלה היא חוכמת החיים של הטבע הכללי, "האמא של כל החוכמות". היא מתגלה לאדם בהתאם לצורך שלו לגלות את סיבת קיומו. כשהוא מפסיק למצוא עניין והנאה במציאות הקיימת לפניו, זה גורם לו להתחיל לחפש ולדעת בשביל מה בעצם הוא חי.

המשיכה אליה אינה תלויה כלל בחכמת האדם כי היא קיימת עבור כולם. התגלותה של החכמה תלויה בהשתוקקות האדם לקבל תשובות סביב השאלות של "מה הטעם בחיי"? מידת הצורך בתשובות עליהן, היא שמביאה את האנשים אליה.במה עוסק הידע הקבלי?

כפי שכבר אמרנו למעלה, חכמת הקבלה עוסקת בשיטה  המאפשרת יצירת תקשורת נכונה בין בני אדם. איך בעזרתה להצליח ולתקשר טוב בתוך שלל הדעות המנוגדות בינינו. אם נממש בינינו תקשורת המבוססת דווקא על צירופים בין דעותינו המנוגדות, הצירופים הללו הם שיספקו לנו תשובות לשאלותינו סביב השאלה של " מה הטעם בחיי", והם יצרו על גבי "מסך הרגשות הפנימי שלנו" תמונה של מציאות מאושרת.

מוזמנים ללמוד יותר על בני ברוך

בלוקצ'יין

הדרך הכי טובה כדי להבין את טכנולוגיית הבלוקצ’ין היא בצורה ויזואלית והסרטון הכי טוב שמצאתי בנושא הוא ללא ספק הסרטון הזה:

לטובת אלו שאינם שולטים באנגלית אכתוב כאן את עיקרי הדברים.
כדי להבין בלוקצ’יין יש להבין קודם את מה שנקרא SHA256 HASH. האש הוא חתימה דיגיטלית של כל דבר שתרצו להזין ולקודד. בין אם זה השם שלך, מכתב, חוזה, אישור על פעולה וכדומה. בין אם מדובר בספרייה שלמה או שתי אותיות כולם יקודדו באותו אורך של האש. החתימה של ההאש היא קשה לשחזור במדויק ולא ניתן לנחש אותה מראש.
בלוק הוא רמה אחת מעל ההאש. למעשה בבלוק מוסיפים את מספר הבלוק ואת הנונס שזה עוד פיסת מידע. ניתן להחליט לפי הקוד של הבלוק מתי הבלוק הוא חתום או מאושר. היינו שלא ניתן להוסיף או לשנות בו מידע מבלי לשנות את הקוד שלו. הנונס הוא המספר שמנסים לשנות כדי לבדוק האם הבלוק חתום או תקין.
לפעולה שבה מנסים לגלות מהו הנונס המתאים ליצירת בלוק מאושר או חתום קוראים כרייה.
מהו אם כן בלוקצ’יין? זוהי שרשרת של בלוקים הקשורים אחד לשני בשירשור. כך שכל שינוי באחד גורם לשינוי בקודם. כל בלוק מצביע אך ורק לבלוק הקודם לו. אם משנים מידע באחד הבלוקים הוא הופך ללא מאושר וגורם לכל אלו שבאים אחריו להפוך ללא מאושרים. כלומר אם שוברים בלוק אחד אזי כל השרשרת שמגיעה אח"כ נשברת גם כן.
אם כן כדי לשנות משהו בבלוק מסויים יש צורך לתקן, לכרות או לשנות את כל השרשרת שמגיעה אחריו. זו הסיבה שקשה כל כך לעשות מניפולציות על בלוקצ’ין כי המידע על הבלוקים מבוזר ומחייב כרייה מחדש של כל התהליך מנקודת השבירה ואילך. מה שהופך כל שינוי לקשה יותר ויותר עד בלתי אפשרי.
טוקן (token) הוא כבר בלוקצ’ין שמכיל מידע על עיסקאות בין אנשים או כתובות. בדיוק כמו בבלוקצ’יין גם כאן ישנם מספר מופעים של אותה שרשרת ולכן שינוי באחד הבלוקים יוצר חוסר תאימות עם העותקים האחרים וניתן לגילוי יחסית בקלות וזו החשיבות עבור מידע על כסף. הצורך למנוע שינויים או מניפולציה על דברים שנעשו בעבר.
מה שלא מופיע בטוקן הוא המאזן של הכתובות או החשבונות או הכתובות שמהם או אליהם זז הכסף אלא רק מידע על העיסקאות. בטוקנס לא ניתן לדעת האם יש את הכסף שאמור לעבור מאחד למשנהו אצל הראשון. זו הסיבה שנוצרו עסקאות של מטבעות ולא רק טוקנס. במטבעות דיגיטליים בבלוקצ’יין מצויינים גם המאזנים שמהם נגבו או אליהם הועברו הסכומים והם נקראים קוין בייס.

חינוך אינטגרלי


כמעט כל אדם שנולדים לו ילדים מכיר את ההרגשה המדהימה של להחזיק תינוק קטן על הידיים. באותם רגעים אתה מוכן להפוך בשביל היצור הקטן את העולם, לתת לו את הכל, באמת את הכל. אתה כל כך דואג לו, לכל צורכו, משקיע בו את מירב כספך ואהבתיך. והדאגות? הן מתחילות כבר מרגע  שמגלים את הריון וממשיכות כל החיים. אתה מכניס אותם למעון אחרי זה לגן אחרי זה לבית ספר וכך הלאה והלאה. ומה קורה שם באותם המסגרות? הרי אתה בעצמך כנראה עברת אותם, ומה עכשיו? מה אתה זוכר מאותן המסגרות? שעור כימיה, מבחן במתמטיקה, אולי טיולים?
אז אם אנחנו כל כך אוהבים אותם ודואגים להם איך נהיה בטוחים ששיעור בכימיה ומבחן במתמטיקה יביא להם עושר? הרי במציאות של ימינו העתיד נראה די מאיים ולא בטוח.
מתבקש שינוי בחינוך של ימינו, שנותן השכלה, מלמד מקצוע, אבל מה שבאמת נדרש עכשיו זה חינוך לאכפתיות ואהבה. בביתי ספר לילדים קטנים ולילדים גדולים ואפילו למבוגרים צריך להשקיע את כל הכוח בחינוך לחיבור. אם נתעסק רק בחינוך האדם כל המקצועות יוכלו להיקלט ללא שום מאמץ כי רק באווירה של אהבה הכל ניתן להשיג בקלות. כדאי ללמד אותנו ואת ילדים את המקצועות כמו: איך ללמוד לאהוב, מה זאת אהבה, איך לשמוע ולהרגיש את השני, מה זה אחדות, מה זה אגו ואיך להשתמש בו אלא לייחוד לא לפירוד ביננו.

למה שלא נחזור לשנות התשעים?

הוא קצת שאל, בעיקר קבע. היה טוב יותר לירקות היה יותר טעם, לאנשים היתה יותר סבלנות. באופן כללי היתה פחות צפיפות ועדיין היתה מספיק נוחות: מזגנים, רכבים, פינוקים,פחות מסכים ויותר תשומת לב לאחרים. מה היה רע בשנות התשעים? לא תשכנעו אותי שהחיים משתפרים.

טפטים שנות התשעים

אז מה באמת קורה עם החיים? אולי הם מטרתיים? אנחנו מכירים מטרות כמו אספקת צרכים בסיסיים,לדוגמא מזון, מין, משפחה. מכירים גם אספקת צרכים שנובעים מנורמות חברתיות כמו ביטחון כלכלי, השכלה, מעמד חברתי. פחות מכירים את מטרת ההתפתחות שנקבעה לנו עי הטבע.

מערכת טבע מחייבת אותנו בהתפתחות. עברנו כאנושות שלבים רבים של התפתחות, ועכשיו אנחנו בשלב של התפתחות הכרתית. תפיסתית. מתוך ידיעת המטרה הסופית, אפשר להבין את השלב הנוכחי, שלב של שפע בהרבה תחומים ויחד עם השפע ריקנות פנימית, חיפוש משמעות אמיתית.

חוסר באיכות, במהות, שהשפע לא נותן לו מענה. השלב הנוכחי, מיועד להביא אותנו לשאלת טעם החיים, מברר עבורנו איפה באמת נמצא האושר. מה באמת האדם צריך, זה השלב שמתוכו אפשר להתחיל התפתחות הכרתית אמיתית. לא לחזור אחורנית ליותר פשוט אך נעים שאולי היה בשנות התשעים.

אלא להתפתח ולעלות למימד חדש של חיים בתפיסה חדשה לגמרי,  יותר משמעותיים משנות התשעים. להשתמש בשלב הנוכחי כדי לשאול את את השאלה הנכונה, איכות, מהות, טעם החיים, ולהתעקש לחפש ולמצוא את הדרך האמיתית להשגת התשובה. הטבע הכין עבורנו חיים  טובים איכותיים, מהותיים, ממה שהיום יודעים ומכירים. והדרך לשם יכולה גם היא להיות קלה.

טפטים זה ניינטיז או רטרו?

חייבים לעצור – כדי לשנות

כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, נכבדי בית המשפט העליון  ונבחרי הציבור בכנסת

הוגדשה הסאה!

חלק מנבחרי העם, שאמורים לשרת את העם  והמדינה, הגיעו לשפל המדרגה, בהתכתשות המילולית שפורסמה במדיה למיניה , בעקבות המבצע המוצלח בסוריה מלפני עשור.

מלחמת אגו –מי החליט ומי ברח, מי תמך ומי סרח. וכל זה כדי לנקות ייסורי מצפון מצד אחד ובמקביל להעצים את אישיותו של פוליטקאי כזה או אחר.

ובמבצע הזה לקחו חלק עשרות אנשים, שבלעדיהם  לא יכלו הפוליטיקאים לקצור את התהילה.

הטייסים האמיצים. אנשי המודיעין שהסתכנו כדי לאמת  את המידע, כל מי שעסק בסבך הדיפלומטיה מסביב, אנשי התחזוקה וכל האסטרטגיה הצבאית והארגונית מסביב, ועוד  רבים וטובים שראויים להערכה אמיתית.

ובמה אנחנו עוסקים? בהתכתשות מכוערת שמעיבה על העיקר, ומבליטה את התפל והמכוער.

מבחוץ מביטים כל אויבנו ואוהבינו, חלקם שמחים שאנחנו מתגלים בחולשתנו המעליבה,וחלקם כואבים את טיפשותנו המפלגת.

והנפש עייפה מלצפות ליום שנראה מנהיגים בעלי שיעור קומה ושאר רוח שמובילים את המדינה שלנו למקום של בטחון ואמונה בדרך.

שולחים את ילדינו לצבא, כדי להגן  על המדינה שלנו, מפקידים את חייהם בידי מקבלי החלטות  שאמורים להראות דוגמא אישית, לעמוד בראש המחנה באחריות גדולה ובדאגה אמיתית , והם נחשפים בחולשותיהם , והחמצן מתרוקן מהלב.

כאזרחית מודאגת, חשוב שנזכיר לכולנו, אין לנו ארץ אחרת.  והלחץ מבחוץ רק הולך ומתהדק. והאיומים מסביב הולכים ומתרבים –ובעלי האינטרסים מעסיקים את דעת הקהל "בלחם ושעשועים" כדי להסיח את דעתנו מן העיקר.

והשיח הולך ומתלהם. חוסר הסובלנות  בין אדם לזולתו ובין הבירוקרטיה והאזרח,  גורם למרירות וחוסר אמון ושביעות רצון מן הממסד.

והאווירה עכורה ומפלגת.  יועצים אסטרטגיים מנהלים את  המדינה לפי האג'נדה הרגעית שמתאימה להם או גובה התשלום עבור שירותם.ואני שואלת עד אנה אנו באים?

מי יכול לעצור את הטירוף הזה.

תופסים אמריקה 2018

"לתפוס אמריקה" היה בעבר ג'אנר ידוע שביטא רצון כללי שלנו לעשות חיים,וחיים טובים.

היום אמריקה זה כבר לא מה שהיה, ולמצוא נושא שעליו מסכימים זה כבר נס.

על מה כן אפשר להסכים?

שחיינו הם מרדף תמידי להשיג תענוג, ולברוח מסבל.

למה?

כי זה הטבע שלנו, וממנו לא נוכל להיפטר.

מה רע בטבע שלנו ולמה צריך להיפטר ממנו?

אנחנו רצון אגואיסטי שרוצה לעצמו בלבד, ומשיג זאת בד"כ על חשבון  אחרים.

אלפי שנים פיתחנו אותו וכבשנו איתו פסגות בתחומים רבים למעט תחום אחד:

קשר טוב ונכון בינינו בני האדם.

נו….

בתחום יחסי אנוש, הטבע שלנו הוא קטסטרופה. כולנו מחליקים איתו במדרון החיים בתאוצה גוברת שלא ניתנת לעצירה, וההתרסקות למטה בטוחה. דווקא העולם נעשה יותר ויותר מקושר-  אינטגראלי  ולטבע שלנו אין את הקישורים המתאימים להסתדר בו, כול שכן להבין ולהשיג את הכיוון שניתן לנו להתפתח איתו. זה מה שעוצר אותנו ורע בו. הגענו למצב שאם לא נקבור את האגו, הוא יקבור אותנו.

למה סודרה לנו כזו תוכנית, ומה עושים?

חכמת החיים עתיקת היומין הנקראת גם חכמת הנסתר עוסקת בחיבור נכון וטוב בין אנשים. זה הז'אנר שיבטיח לנו חיים טובים. במשנתה הסדורה היא מסבירה מה מוסתר מעינינו. ועל פי שיטתה אנחנו משתמשים באותה תאוצה שקיבלנו מהטבע בשביל להמריא, ולא בשביל להתרסק.

חכמת החיים מגלה לנו מה הוא הטוב הנמצא בעולמנו בשפע, ואייך ניתן לנו לגלותו. במימוש השיטה משנים את השימוש בטבע האדם שניתן לנו, וכך משיגים חיים חדשים. המפתח לאושר תלוי בנו, ביחס הנכון שאנחנו נותנים למציאות שסביבנו ובינינו.

לידיעה הזו מצפה העולם.

הולך ופוחת הדור

הולך ופוחת הדור…אנשי הגות  ומנהיגים חברתיים השתמשו באימרה הזו דורות קודם.

והיום – משתמשים בה  בכאב גדול ובתחושה של החמצה גדולה – מפני שאנחנו הולכים ומאבדים את הקשר עם ילדינו, לטובת  הקשרים הוירטואליים ברשתות החברתיות וחשיפה לאמצעי תקשורת  שהמשתמש רואה  במכשיר את העיקר ומאבד את הדבר האמיתי – את הקשר הבין אישי במשפחה בין חברים ובכלל.

ויש זרם תודעה חדש שמבקש להבליט את הנתונים הבאים כדי להעיר אותנו ולעורר את התודעה שלנו למציאות הקשה.

מצד אחד התמסרנו למרדף אחרי חיים נוחים, קריירה משגשגת, מימוש עצמי, בניית מעמד וצבירת נכסים חומריים, ובמקביל  העלמנו עין מהתפקיד העיקרי שלנו החינוך  בבית –  ושלחנו אותם לבית הספר בתקווה שמשהו טוב יקרה להם.

אבל מה כבר יכול לקרות במערכת שכל מטרתה היא להקנות ידע? להתחרות בציונים, מערכת שתכליתה להכשיר אותם להרוויח כסף, להצליח, להתפרסם, אבל לא למה שהם צריכים באמת בחיים. יצרנו עבורם מציאות מעוותת שהיא הכול חוץ מ"החיים עצמם". אינספור קשרים בין אדם ל"מכונה", ואפס קשרים בין אדם לאדם ובין לב ללב.

מחקרים עדכניים שפורסמו על ידי אוניברסיטת מישיגן שמצביעים על ירידה של שמונים אחוזים ביכולת של בני נוער לפתח אמפתיה זה כלפי זה. "הילדים שלנו פחות אנושיים, ואנחנו לא מבחינים בזה", טען לאחרונה האנתרופולוג תמיר ליאון.

בנוסף מחקרים מציינים  כיצד בני הנוער בורחים מהמציאות על  ידי אימוץ אופנת השתייה והשיכרות, שימוש בסמים, קיום יחסים בגיל צעיר והתמכרות לצד השלילי שבמסכים  – ודור ההורים והמחנכים נוטים להתעלם, כי אין להם כלים להתמודד עם המציאות הזו. הם משליכים את הביקורת והאשמה "בחינוך" "בחברה המשתנה" בחידושים ובהמצאות הטכנולוגיות, ובמקביל  כועסים על בני הנוער ומאשימים אותם שהם "אדישים", "מנוכרים", "קרים", "דור רדוד וחסר עניין ומוטיבציה"…..

ויש הטוענים  שהנוער הוא בכלל לא הבעיה. הבעיה היא בנו – ההורים. אין דבר כזה "נוער טוב" או "נוער רע". כל דור הוא התוצר של החינוך שקיבל.

לכן יש להקים משרד חינוך (ולא משרד ההשכלה כפי שהוא כיום)

חינוך פירושו להעניק לאדם הצעיר כלים להבין את עצמו ואת הזולת, ללמד איך לתקשר נכון עם הסביבה, איך לעבוד בעבודת צוות, איך לבנות מערכת יחסים נכונה, המושתת על יחסי אמון ושיתוף פעולה.

ואז בסביבה שבה הילד ירגיש שיש אוזן קשבת, הערכה לאישיות שלו וליכולות שלו –   הוא  ילמד לעשות שימוש בכישורים שלו לטובת החברה, הוא  יאותגר ויתפתח להיות יעיל תורם וחיובי לחברה.

איך הצ'ופצ'יק של המיקסר שלי יגרום לך לאבד את מקום העבודה שלך ומה אפשר לעשות בנוגע לזה (אגדה אמיתית)

על השיש אצלי בבית עומד כבר יותר מ 20 שנה מיקסר ממש טוב, לא חשוב מאיזה תוצרת, והוא טוחן ומערבב במסירות כל מה שנותנים לו בלי להתלונן. אחרי כל כך הרבה שנים, הוא ממש כמו בן משפחה. ואז יום אחד אפרורי וגשום נשבר הצ'ופצ'יק שמחזיק את להב הסכין המסתובבת והמיקסר הנאמן הפסיק לטחון ולערבב. לא שלא היה לו רצון לטחון ולערבב, ראו שיש, אבל בלי הצ'ופצ'יק האמור המנוע מסתובב והסכין לא. נסעתי לפתח תקווה, קניתי צ'ופצ'יק חדש ב 50 ש"ח, המיקסר חזר לטחון ולערבב כאילו הוא חדש מהקופסא והחיים חזרו למסלולם. ואתם שואלים, איך כל זה בדיוק קשור למשרה שלי ? זה סיפור פשוט שאנחנו מכירים אלף כאלה!  שאלה יפה, אז בואו נעשה מסע קטן ביחד עם הצ'ופצ'יק מיום היוולדו ועד שקניתי אותו בפתח תקווה ב 50 ש"ח.

ובכן הצ'ופצ'יק נולד במוח של מהנדס נחמד שישב בארה"ב לפני כ 25 שנה וחשב שזה רעיון פשוט נפלא להכין צ'ופצ'יק שיסובב את הסכין של המיקסר. הוא היה מהנדס ממש ממש טוב ואחרי שהוא הבין בדיוק איך הצ'ופצ'יק צריך להיראות הוא ישב והכין שרטוט של הצ'ופצ'יק, אלה הוראות על דף נייר איך לייצר אותו. מתי שהוא במהלך השנים השרטוט נדד, ביחד עם חצי התעשייה העולמית, לסין ושם סיני חייכן ונחמד הכין דגם ממוחשב שלו, כי היום כל דבר עושים במחשב. לפני 3 שנים הבוס המאד לא סמפטי של הסיני החייכן והנחמד הגיע למסקנה שהמיקסר של יורם יצטרך צ'ופצ'יק חדש, בעוד 3 שנים, ומייד הוא ניגש למלאכה לייצר אותו. סיני נוסף  (זה הרביעי, אני מקווה שאתם סופרים) לקח את הדגם הממוחשב והכין תבנית שבה יוצקים את הצ'ופ'ציק, כמו תבנית שמכינים בה עוגיות רק קצת יותר מדויקת. את התבנית הוא שם על מכונה שיוצקת פלסטיק לתוך התבנית והכל היה מוכן להכין את הצ'ופצ'יק שאני אצטרך בעוד שנתיים ועשרה חודשים (עד כאן עברו חודשיים). ואז פרצה המהומה !!! מנהל המפעל הסיני הנמוך והעצבני בא בריצה ושאל את כל הסינים הנחמדים, וגם את אלה שפחות נחמדים, מה בדיוק הם חושבים שהם עושים. התבנית, כך מתברר, עולה 70,000$ והמכונה שיוצקת את הפלסטיק מגרדת את המיליון ובמידה ויכינו רק את הצ'ופצ'יק שאני אצטרך בעוד שנתיים ושמונה חודשים הוא יעלה משהו כמו 20,000 ש"ח, לפני מע"מ. אפילו בלי לשאול אותי, הייתי בטח מסכים איתו, המנהל הסיני הנמוך והעצבני החליט שאני בטח לא ארצה לשלם מחיר כזה על צ'ופצ'יק למיקסר שאומנם הוא כמו בן משפחה, אבל בכל זאת יש גבול. חשבו הסינים וחשבו וחשבו ואמרו כך: במקום להכין רק את הצ'ופצ'יק שיורם יצטרך בעוד שנתיים וחצי בואו נכין 100,000 צ'ופצ'יקים !  המכונה לא סתם עולה מיליון דולר, זה ייקח פחות משבוע ואז כל צ'ופצ'יק יעלה רק 10 ש"ח ואני אוכל לקנות אותו ב 50 ש"ח (תכף נדבר על 40 הש"ח שנוספו בדרך). כל הסינים נשמו לרווחה והמכונה שמגרדת את המיליון דולר אכן הכינה 100,000 צ'ופצ'יקים בשבוע. אני לא רוצה למתוח את הסבלנות שלכם יותר ממה שכבר עשיתי עד כה, אז ברשותכם אריץ את הסיפור במהירות מכאן: נהג משאית נמוך ומקסים לקח את 100,000 הצ'ופצ'יקים למחסן ושם מחסנאי זעוף עם סיגר שם אותם על מדף. פקיד מכס ממושקף, עדיין כולם סינים, אישר למנהל המפעל הנמוך והעצבני לשלוח 100 צ'ופצ'יקים באוניה לישראל, פקידה חמוצה מילאה את הטפסים הנחוצים, מנקודה זו כולם ישראלים, נהג שמן למדי העמיס את הסחורה ולקח אותה לחנות בפתח תקווה שם הצ'ופצ'יק חיכה לי שנה וחודשיים ביחד עם עוד 99 צ'ופצ'יקים חברים שלו שלמיטב ידיעתי עדיין מחכים למצוא בית חם. נדמה לי שלא אגזים לקרוא למסלול שעשה הצ'ופצ'יק ארוך, מפותל ומייגע.

חזרה לכם הנשימה ?  יופי, אז בואו נדמיין מסלול אחר. נניח שבפתח תקווה יש מכונה מופלאה שיודעת להכין כל דבר, סוג של פלא כזה.  ביום שנשבר לי הצ'ופצ'יק בקשתי ממנהל החנות שהמכונה המופלאה תכין לי צ'ופצ'יק חדש. המכונה גירגרה קצת, לעסה כמה גרם של פלסטיק ואחרי קצת יותר מחצי שעה פלטה למגש המבריק בתחתית המכונה צ'ופצ'יק חדש, נקי ומקסים, שבאתי ולקחתי אותו למחרת, עדיין 50 ש"ח, וכולם מרוצים ומחייכים. נכון ?  ממש לא !  בהחלט מאד מאד מאד מאד לא כולם מרוצים. כל הסינים, החל מהחייכן דרך המומשקף ועד לעצבני, פתאום נשארו בלי עבודה. כנ"ל הפקידה החמוצה, הנהג השמן וכל מי שטרח ועמל להביא לי את הצופצפיק במסלול הארוך. מזל שאין מכונה כזו, נכון ?

אז דווקא יש, קוראים למכונה המופלאה מדפסת תלת ממדית, שזה שם קצת לא נכון אבל ככה התרגלנו לקרוא לה. שמים בצד אחד של המכונה המופלאה שקית של גרגרי פלסטיק, לוחצים על כפתור והמכונה לועסת את גרגרי הפלסטיק, מחממת אותם, לשה אותם ובונה מהם כל חלק שצריך, למשל את הצ'ופצ'יק למיקסר על השיש שלי.

תגידו בצדק  אבל אני לא ברשימת בעלי המקצוע שהמכונה הפכה למיותרים !  נכון, אבל אולי את/ה עובד/ת בחנות שבה הפקידה החמוצה והנהג השמן קונים יין?  נראה לכם שיהיה להם מצב רוח ליין ?  או אולי אתם ספקים של חנות היין ההיא ? או הקונדיטוריה שבה הם קונים עוגות ?  נדמה לי שהרעיון ברור, כולם קשורים לכולם ובמידה ואנשים, גם רחוקים פיזית, מאבדים את העבודה שלהם האפקט רץ די מהר דרך כל השרשרת.

כל מה שכתוב כאן יכול היה בקלות להופיע במאמר כלכלי בעיתון מכובד, כפי שאכן קורה במידה ותחפשו. רק אל תצפו לסיפורים על הצ'ופצ'יק של המיקסר שלי או על הסינים החייכנים. שם יהיה כתוב משהו כמו: "ייצור מקומי בטכנולוגית ריבוד מייתר את שרשרת האספקה העולמית". אז כל האנשים שמסופר עליהם כאן הם אכן חלק ממה שקוראים לו באנגלית SUPPLY CHAIN (שרשרת אספקה) והם צפויים להפתעה לא נעימה בשנים הקרובות, המדפסות המופלאות ימחקו את הצורך בהם ובשלב זה לא ברור בדיוק מה הם יעשו. מה שבטוח שכולם יהיו די עצבניים ונראה רעיון טוב להכין להם תעסוקה חלופית, אחרת בטוח יהיו מהומות. יש לכם רעיון ?