שוק העבודה לאן?

שוק העבודה כמו שאנו מכירים אותו מהמאה העשרים בין מדינת רווחה למדינות הלאום הקפיטליסטיות הוא שוק של יחסים בין עובד למעביד שבו נרכשים שירותי וזמנו של העובד במהלך היום לצד תנאים סוציאלים כאלו או אחרים. בשנים האחרונות חלו מגמות יותר משמעותיות בשוק העבודה אך בגדול הוא נשאר קבוע לאורך מעל למאה שנים. בשוק העבודה בישראל הממוצע הגילאי הוא בין 25 ל64 ושמונים ומשהו אחוזים לוקחים בו חלק כמו מדינות מערביות אחרות. בשנות החמישים היתה פחות השתתפות בשוק, משהו כמו חצי מהאוכלוסיה אך עם כניסת הנשים התמונה השתנתה. אין הבדל משמעותי בין יהודים לערבים אך כן יש הבדל בין נשים יהודיות לנשים ערביות. הבדל נוסף הוא בין גברים חילוניים לגברים חרדים. היום עם משבר הקורונה נשאלת השאלה האם אנו רוצים לראות עוד עובדים שיתחרו על מקומות העבודה שהצטמצמו? אך זו שאלה לדיון אחר.

בגדול יש עניין בגודל שוק העבודה משום שגודלו מגדיל את העוגה – את התוצר הלאומי, את ההכנסת וההנחה היא שהעוגה מתחלקת בין כולם כך שכולם אמורים להנות מהגידול בה. אך מדובר כמובן בתפיסה מדעית תרבותית מסוימת שלא כל חלקי האוכלוסיה חולקים אותה. גם במקרים בהם יש יכולת מה שלא תמיד נכון – לדוגמא נשים ערביות רבות מוגבלות על ידי היעדר תחבורה ציבורית או מעונות יום לילדים. חלוקה נוספת היא בין צעירים למבוגרים – דווקא משבר הקורונה מאיים על הצעירים והסטודנטים כפי שראינו: כאשר הצעירים לא מוצאים עבודה הם מתקשים לממן את הלימודים שלהם וצוברים פחות ניסיון בשוק, שני תופעות שעלולות להביא ליצירת דור פחות משתלב ופחות מקצועי או מיומן.

אך יש גם נקודות אור בחודש האחרון לפחות לפי המגמות שרואים באתר סחבק עם עלייה בפרסום מודעות דרושים שונות כגון מודעות דרושים הראל ביטוח שיש שאמרו שתצמצם כוח אדם או דרושים לרשתות אופנה או מזון שונות שמכוונת גם הן לאותו קהל צעיר.