חייבים לעצור – כדי לשנות

כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, נכבדי בית המשפט העליון  ונבחרי הציבור בכנסת

הוגדשה הסאה!

חלק מנבחרי העם, שאמורים לשרת את העם  והמדינה, הגיעו לשפל המדרגה, בהתכתשות המילולית שפורסמה במדיה למיניה , בעקבות המבצע המוצלח בסוריה מלפני עשור.

מלחמת אגו –מי החליט ומי ברח, מי תמך ומי סרח. וכל זה כדי לנקות ייסורי מצפון מצד אחד ובמקביל להעצים את אישיותו של פוליטקאי כזה או אחר.

ובמבצע הזה לקחו חלק עשרות אנשים, שבלעדיהם  לא יכלו הפוליטיקאים לקצור את התהילה.

הטייסים האמיצים. אנשי המודיעין שהסתכנו כדי לאמת  את המידע, כל מי שעסק בסבך הדיפלומטיה מסביב, אנשי התחזוקה וכל האסטרטגיה הצבאית והארגונית מסביב, ועוד  רבים וטובים שראויים להערכה אמיתית.

ובמה אנחנו עוסקים? בהתכתשות מכוערת שמעיבה על העיקר, ומבליטה את התפל והמכוער.

מבחוץ מביטים כל אויבנו ואוהבינו, חלקם שמחים שאנחנו מתגלים בחולשתנו המעליבה,וחלקם כואבים את טיפשותנו המפלגת.

והנפש עייפה מלצפות ליום שנראה מנהיגים בעלי שיעור קומה ושאר רוח שמובילים את המדינה שלנו למקום של בטחון ואמונה בדרך.

שולחים את ילדינו לצבא, כדי להגן  על המדינה שלנו, מפקידים את חייהם בידי מקבלי החלטות  שאמורים להראות דוגמא אישית, לעמוד בראש המחנה באחריות גדולה ובדאגה אמיתית , והם נחשפים בחולשותיהם , והחמצן מתרוקן מהלב.

כאזרחית מודאגת, חשוב שנזכיר לכולנו, אין לנו ארץ אחרת.  והלחץ מבחוץ רק הולך ומתהדק. והאיומים מסביב הולכים ומתרבים –ובעלי האינטרסים מעסיקים את דעת הקהל "בלחם ושעשועים" כדי להסיח את דעתנו מן העיקר.

והשיח הולך ומתלהם. חוסר הסובלנות  בין אדם לזולתו ובין הבירוקרטיה והאזרח,  גורם למרירות וחוסר אמון ושביעות רצון מן הממסד.

והאווירה עכורה ומפלגת.  יועצים אסטרטגיים מנהלים את  המדינה לפי האג'נדה הרגעית שמתאימה להם או גובה התשלום עבור שירותם.ואני שואלת עד אנה אנו באים?

מי יכול לעצור את הטירוף הזה.

תופסים אמריקה 2018

"לתפוס אמריקה" היה בעבר ג'אנר ידוע שביטא רצון כללי שלנו לעשות חיים,וחיים טובים.

היום אמריקה זה כבר לא מה שהיה, ולמצוא נושא שעליו מסכימים זה כבר נס.

על מה כן אפשר להסכים?

שחיינו הם מרדף תמידי להשיג תענוג, ולברוח מסבל.

למה?

כי זה הטבע שלנו, וממנו לא נוכל להיפטר.

מה רע בטבע שלנו ולמה צריך להיפטר ממנו?

אנחנו רצון אגואיסטי שרוצה לעצמו בלבד, ומשיג זאת בד"כ על חשבון  אחרים.

אלפי שנים פיתחנו אותו וכבשנו איתו פסגות בתחומים רבים למעט תחום אחד:

קשר טוב ונכון בינינו בני האדם.

נו….

בתחום יחסי אנוש, הטבע שלנו הוא קטסטרופה. כולנו מחליקים איתו במדרון החיים בתאוצה גוברת שלא ניתנת לעצירה, וההתרסקות למטה בטוחה. דווקא העולם נעשה יותר ויותר מקושר-  אינטגראלי  ולטבע שלנו אין את הקישורים המתאימים להסתדר בו, כול שכן להבין ולהשיג את הכיוון שניתן לנו להתפתח איתו. זה מה שעוצר אותנו ורע בו. הגענו למצב שאם לא נקבור את האגו, הוא יקבור אותנו.

למה סודרה לנו כזו תוכנית, ומה עושים?

חכמת החיים עתיקת היומין הנקראת גם חכמת הנסתר עוסקת בחיבור נכון וטוב בין אנשים. זה הז'אנר שיבטיח לנו חיים טובים. במשנתה הסדורה היא מסבירה מה מוסתר מעינינו. ועל פי שיטתה אנחנו משתמשים באותה תאוצה שקיבלנו מהטבע בשביל להמריא, ולא בשביל להתרסק.

חכמת החיים מגלה לנו מה הוא הטוב הנמצא בעולמנו בשפע, ואייך ניתן לנו לגלותו. במימוש השיטה משנים את השימוש בטבע האדם שניתן לנו, וכך משיגים חיים חדשים. המפתח לאושר תלוי בנו, ביחס הנכון שאנחנו נותנים למציאות שסביבנו ובינינו.

לידיעה הזו מצפה העולם.

הולך ופוחת הדור

הולך ופוחת הדור…אנשי הגות  ומנהיגים חברתיים השתמשו באימרה הזו דורות קודם.

והיום – משתמשים בה  בכאב גדול ובתחושה של החמצה גדולה – מפני שאנחנו הולכים ומאבדים את הקשר עם ילדינו, לטובת  הקשרים הוירטואליים ברשתות החברתיות וחשיפה לאמצעי תקשורת  שהמשתמש רואה  במכשיר את העיקר ומאבד את הדבר האמיתי – את הקשר הבין אישי במשפחה בין חברים ובכלל.

ויש זרם תודעה חדש שמבקש להבליט את הנתונים הבאים כדי להעיר אותנו ולעורר את התודעה שלנו למציאות הקשה.

מצד אחד התמסרנו למרדף אחרי חיים נוחים, קריירה משגשגת, מימוש עצמי, בניית מעמד וצבירת נכסים חומריים, ובמקביל  העלמנו עין מהתפקיד העיקרי שלנו החינוך  בבית –  ושלחנו אותם לבית הספר בתקווה שמשהו טוב יקרה להם.

אבל מה כבר יכול לקרות במערכת שכל מטרתה היא להקנות ידע? להתחרות בציונים, מערכת שתכליתה להכשיר אותם להרוויח כסף, להצליח, להתפרסם, אבל לא למה שהם צריכים באמת בחיים. יצרנו עבורם מציאות מעוותת שהיא הכול חוץ מ"החיים עצמם". אינספור קשרים בין אדם ל"מכונה", ואפס קשרים בין אדם לאדם ובין לב ללב.

מחקרים עדכניים שפורסמו על ידי אוניברסיטת מישיגן שמצביעים על ירידה של שמונים אחוזים ביכולת של בני נוער לפתח אמפתיה זה כלפי זה. "הילדים שלנו פחות אנושיים, ואנחנו לא מבחינים בזה", טען לאחרונה האנתרופולוג תמיר ליאון.

בנוסף מחקרים מציינים  כיצד בני הנוער בורחים מהמציאות על  ידי אימוץ אופנת השתייה והשיכרות, שימוש בסמים, קיום יחסים בגיל צעיר והתמכרות לצד השלילי שבמסכים  – ודור ההורים והמחנכים נוטים להתעלם, כי אין להם כלים להתמודד עם המציאות הזו. הם משליכים את הביקורת והאשמה "בחינוך" "בחברה המשתנה" בחידושים ובהמצאות הטכנולוגיות, ובמקביל  כועסים על בני הנוער ומאשימים אותם שהם "אדישים", "מנוכרים", "קרים", "דור רדוד וחסר עניין ומוטיבציה"…..

ויש הטוענים  שהנוער הוא בכלל לא הבעיה. הבעיה היא בנו – ההורים. אין דבר כזה "נוער טוב" או "נוער רע". כל דור הוא התוצר של החינוך שקיבל.

לכן יש להקים משרד חינוך (ולא משרד ההשכלה כפי שהוא כיום)

חינוך פירושו להעניק לאדם הצעיר כלים להבין את עצמו ואת הזולת, ללמד איך לתקשר נכון עם הסביבה, איך לעבוד בעבודת צוות, איך לבנות מערכת יחסים נכונה, המושתת על יחסי אמון ושיתוף פעולה.

ואז בסביבה שבה הילד ירגיש שיש אוזן קשבת, הערכה לאישיות שלו וליכולות שלו –   הוא  ילמד לעשות שימוש בכישורים שלו לטובת החברה, הוא  יאותגר ויתפתח להיות יעיל תורם וחיובי לחברה.

איך הצ'ופצ'יק של המיקסר שלי יגרום לך לאבד את מקום העבודה שלך ומה אפשר לעשות בנוגע לזה (אגדה אמיתית)

על השיש אצלי בבית עומד כבר יותר מ 20 שנה מיקסר ממש טוב, לא חשוב מאיזה תוצרת, והוא טוחן ומערבב במסירות כל מה שנותנים לו בלי להתלונן. אחרי כל כך הרבה שנים, הוא ממש כמו בן משפחה. ואז יום אחד אפרורי וגשום נשבר הצ'ופצ'יק שמחזיק את להב הסכין המסתובבת והמיקסר הנאמן הפסיק לטחון ולערבב. לא שלא היה לו רצון לטחון ולערבב, ראו שיש, אבל בלי הצ'ופצ'יק האמור המנוע מסתובב והסכין לא. נסעתי לפתח תקווה, קניתי צ'ופצ'יק חדש ב 50 ש"ח, המיקסר חזר לטחון ולערבב כאילו הוא חדש מהקופסא והחיים חזרו למסלולם. ואתם שואלים, איך כל זה בדיוק קשור למשרה שלי ? זה סיפור פשוט שאנחנו מכירים אלף כאלה!  שאלה יפה, אז בואו נעשה מסע קטן ביחד עם הצ'ופצ'יק מיום היוולדו ועד שקניתי אותו בפתח תקווה ב 50 ש"ח.

ובכן הצ'ופצ'יק נולד במוח של מהנדס נחמד שישב בארה"ב לפני כ 25 שנה וחשב שזה רעיון פשוט נפלא להכין צ'ופצ'יק שיסובב את הסכין של המיקסר. הוא היה מהנדס ממש ממש טוב ואחרי שהוא הבין בדיוק איך הצ'ופצ'יק צריך להיראות הוא ישב והכין שרטוט של הצ'ופצ'יק, אלה הוראות על דף נייר איך לייצר אותו. מתי שהוא במהלך השנים השרטוט נדד, ביחד עם חצי התעשייה העולמית, לסין ושם סיני חייכן ונחמד הכין דגם ממוחשב שלו, כי היום כל דבר עושים במחשב. לפני 3 שנים הבוס המאד לא סמפטי של הסיני החייכן והנחמד הגיע למסקנה שהמיקסר של יורם יצטרך צ'ופצ'יק חדש, בעוד 3 שנים, ומייד הוא ניגש למלאכה לייצר אותו. סיני נוסף  (זה הרביעי, אני מקווה שאתם סופרים) לקח את הדגם הממוחשב והכין תבנית שבה יוצקים את הצ'ופ'ציק, כמו תבנית שמכינים בה עוגיות רק קצת יותר מדויקת. את התבנית הוא שם על מכונה שיוצקת פלסטיק לתוך התבנית והכל היה מוכן להכין את הצ'ופצ'יק שאני אצטרך בעוד שנתיים ועשרה חודשים (עד כאן עברו חודשיים). ואז פרצה המהומה !!! מנהל המפעל הסיני הנמוך והעצבני בא בריצה ושאל את כל הסינים הנחמדים, וגם את אלה שפחות נחמדים, מה בדיוק הם חושבים שהם עושים. התבנית, כך מתברר, עולה 70,000$ והמכונה שיוצקת את הפלסטיק מגרדת את המיליון ובמידה ויכינו רק את הצ'ופצ'יק שאני אצטרך בעוד שנתיים ושמונה חודשים הוא יעלה משהו כמו 20,000 ש"ח, לפני מע"מ. אפילו בלי לשאול אותי, הייתי בטח מסכים איתו, המנהל הסיני הנמוך והעצבני החליט שאני בטח לא ארצה לשלם מחיר כזה על צ'ופצ'יק למיקסר שאומנם הוא כמו בן משפחה, אבל בכל זאת יש גבול. חשבו הסינים וחשבו וחשבו ואמרו כך: במקום להכין רק את הצ'ופצ'יק שיורם יצטרך בעוד שנתיים וחצי בואו נכין 100,000 צ'ופצ'יקים !  המכונה לא סתם עולה מיליון דולר, זה ייקח פחות משבוע ואז כל צ'ופצ'יק יעלה רק 10 ש"ח ואני אוכל לקנות אותו ב 50 ש"ח (תכף נדבר על 40 הש"ח שנוספו בדרך). כל הסינים נשמו לרווחה והמכונה שמגרדת את המיליון דולר אכן הכינה 100,000 צ'ופצ'יקים בשבוע. אני לא רוצה למתוח את הסבלנות שלכם יותר ממה שכבר עשיתי עד כה, אז ברשותכם אריץ את הסיפור במהירות מכאן: נהג משאית נמוך ומקסים לקח את 100,000 הצ'ופצ'יקים למחסן ושם מחסנאי זעוף עם סיגר שם אותם על מדף. פקיד מכס ממושקף, עדיין כולם סינים, אישר למנהל המפעל הנמוך והעצבני לשלוח 100 צ'ופצ'יקים באוניה לישראל, פקידה חמוצה מילאה את הטפסים הנחוצים, מנקודה זו כולם ישראלים, נהג שמן למדי העמיס את הסחורה ולקח אותה לחנות בפתח תקווה שם הצ'ופצ'יק חיכה לי שנה וחודשיים ביחד עם עוד 99 צ'ופצ'יקים חברים שלו שלמיטב ידיעתי עדיין מחכים למצוא בית חם. נדמה לי שלא אגזים לקרוא למסלול שעשה הצ'ופצ'יק ארוך, מפותל ומייגע.

חזרה לכם הנשימה ?  יופי, אז בואו נדמיין מסלול אחר. נניח שבפתח תקווה יש מכונה מופלאה שיודעת להכין כל דבר, סוג של פלא כזה.  ביום שנשבר לי הצ'ופצ'יק בקשתי ממנהל החנות שהמכונה המופלאה תכין לי צ'ופצ'יק חדש. המכונה גירגרה קצת, לעסה כמה גרם של פלסטיק ואחרי קצת יותר מחצי שעה פלטה למגש המבריק בתחתית המכונה צ'ופצ'יק חדש, נקי ומקסים, שבאתי ולקחתי אותו למחרת, עדיין 50 ש"ח, וכולם מרוצים ומחייכים. נכון ?  ממש לא !  בהחלט מאד מאד מאד מאד לא כולם מרוצים. כל הסינים, החל מהחייכן דרך המומשקף ועד לעצבני, פתאום נשארו בלי עבודה. כנ"ל הפקידה החמוצה, הנהג השמן וכל מי שטרח ועמל להביא לי את הצופצפיק במסלול הארוך. מזל שאין מכונה כזו, נכון ?

אז דווקא יש, קוראים למכונה המופלאה מדפסת תלת ממדית, שזה שם קצת לא נכון אבל ככה התרגלנו לקרוא לה. שמים בצד אחד של המכונה המופלאה שקית של גרגרי פלסטיק, לוחצים על כפתור והמכונה לועסת את גרגרי הפלסטיק, מחממת אותם, לשה אותם ובונה מהם כל חלק שצריך, למשל את הצ'ופצ'יק למיקסר על השיש שלי.

תגידו בצדק  אבל אני לא ברשימת בעלי המקצוע שהמכונה הפכה למיותרים !  נכון, אבל אולי את/ה עובד/ת בחנות שבה הפקידה החמוצה והנהג השמן קונים יין?  נראה לכם שיהיה להם מצב רוח ליין ?  או אולי אתם ספקים של חנות היין ההיא ? או הקונדיטוריה שבה הם קונים עוגות ?  נדמה לי שהרעיון ברור, כולם קשורים לכולם ובמידה ואנשים, גם רחוקים פיזית, מאבדים את העבודה שלהם האפקט רץ די מהר דרך כל השרשרת.

כל מה שכתוב כאן יכול היה בקלות להופיע במאמר כלכלי בעיתון מכובד, כפי שאכן קורה במידה ותחפשו. רק אל תצפו לסיפורים על הצ'ופצ'יק של המיקסר שלי או על הסינים החייכנים. שם יהיה כתוב משהו כמו: "ייצור מקומי בטכנולוגית ריבוד מייתר את שרשרת האספקה העולמית". אז כל האנשים שמסופר עליהם כאן הם אכן חלק ממה שקוראים לו באנגלית SUPPLY CHAIN (שרשרת אספקה) והם צפויים להפתעה לא נעימה בשנים הקרובות, המדפסות המופלאות ימחקו את הצורך בהם ובשלב זה לא ברור בדיוק מה הם יעשו. מה שבטוח שכולם יהיו די עצבניים ונראה רעיון טוב להכין להם תעסוקה חלופית, אחרת בטוח יהיו מהומות. יש לכם רעיון ?

טניס שולחן

טניס שולחן, ידוע בכינויו פינג פונג הוא משחק שולחן עבור שני שחקנים או ארבעה.  המשחק משוחק בעזרת מחבט וכדור על גבי שולחן מיועד. מטרת המשחק היא לחבוט בכדור כך שינחת בצדו השני של השולחן, והיריב לא יוכל להחזירו.

מקורו של טניס השולחן הוא באנגליה בסוף המאה התשע עשרה, לרוב הוא שוחק בשעות שלאחר ארוחת הערב, בתור בידור. הוא שוחק בתור חיקוי של הטניס המקורי אבל בסביבה ביתית. אביזרי המשחק היו בדרך כלל חפצים ביתיים, שורה של ספרים היוותה את הרשת, הכדור היה פקק של בקבוק שמפניה וקופסאות טבק היו המחבטים. בעקבות העלייה בפופולריות המשחק, התפתחה תעשיית אביזרי המשחק וכך עברו למחבטים עשויים קלף.

ב-1971 משחק שנערך בין נבחרת סין לנבחרת ארצות הברית, במסגרת אליפות העולם ביפן, הוביל להתקרבות בין ארצות הברית לסין שאחד מסממניה היה ביקור ניקסון בסין. אזכור לאירוע זה היה גם בסרט פורסט גאמפ.

טניס שולחן במשחקים האולימפיים קיים החל מאולימפיאדת סיאול (1988). כיום המשחק נפוץ מאוד באסיה ובאירופה והשחקנים הטובים ביותר כיום מגיעים מסין .

אופי המשחק השתנה במשך השנים. מחבטי הספוג נכנסו לשימוש בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים ואיפשרו משחק הגנה והתקפה מגוון הרבה יותר מאשר קודם לכן. אחד השינויים שאיפשרו מחבטי הספוג היה חבטות הספין (spin, ר' בהמשך). שינויים בחוקה (ר' בהמשך) הביאו אף הם לשינוי באופי המשחק: הגדלת הכדור הביאה לכך שכל נקודה משוחקת זמן רב יותר, אך מצד שני הוחלט על הורדת מספר הנקודות הדרושות לניצחון בכל מערכה.

טניס שולחן הוא משחק קצבי ומהיר מאוד המצריך מאמץ, כושר גופני, תרגול ממושך ואימונים סדירים על מנת לרכוש מיומנות גבוהה. המשחק משוחק בעזרת כדור קטן וקל מאוד (2.7 גרם), הכדור הוא חלול והוא בעל קוטר של 40 מילימטר (עד שנת 2000 קוטר הכדור היה 38 מ"מ). מידות שולחן המשחק הן: אורך 2.74  מטר, רוחב 1.525 מטר וגובהו מעל הקרקע הוא 70 סנטימטר. השולחן מחולק באופן שווה לשני חלקים שביניהם מפרידה רשת שגובהה 15.25 סנטימטר. השחקנים משתמשים במחבט אשר עשוי לרוב מעץ המכוסה גומי משני צדדיו. צידו האחד של המחבט צבוע אדום, והשני שחור.